ארומה

ארומה בינונית של קפה היא הדומיננטית. לבירה עשויים להיות ניחוחות משניים של שוקולד מריםר, קקאו או לתת כהה. אסתרים בינונים-נמוכים עד לא קיימים. ארומה כשותית נמוכה עד לא קיימת, יכולה להיות אדמתית או פרחונית, אבל לרוב אינה מורגשת

מראה

שחור מאוד עד חוף כהה, עם מבהקים בצבע אדום כהה. ראש קרמי, עבה ובעל שהות ארוכה בצבע בז' עד חום מתקבל כאשר הבירה נמגזת באמצעות חנקן. הגירסה המבוקבקת צפויה לראש קצף מעט דליל יותר.

טעם

טעמים גרעינים קלויים בינונים עם מרירות כשותית בינונית עד גבוהה. הסיומת יכולה להיות יבשה ודמוית קפה ועד מאוזנת עם טעמי קרמל או מתיקות מאלטית. לרוב הבירה בעלת טעמים דומים לקפה, אך יכולה גם להכיל טעמי שוקולד מריר אל תוך הסיומת. גורמים מאזנים יכולים לכלול קרמיות, פירותיות בינונית-נמוכה עד אפסית, וטעמי כשות בינונים עד אפסיים (לרוב אדמתיים). רמת המרירות משתנה בהתאם לאופי הקלוי והסיומת היבשה; בעלת מקום לביטוי עצמי אצל המבשלים.

גוף

בינוני-קל ועד בינוני-מלא, עם תחושה קרמית (במיוחד כאשר מוגשת על ידי מזיגה בחנקן). מיגוז נמוך עד בינוני. על אף שמכילה הרבה לתתים קלויים וכשות, הטעמים נדרשים להיות "חלקים". מעט עפיצות מהלתתים הקלויים מתאפשרת, אך ללא טעמים עפיצים חזקים.

התרשמות כללית

בירה שחורה עם טעמי קליה חזקים, לרוב דומים לקפה. האיזון יכול לנוע בין בירה מאוזנת ועד מרירה, עם גרסאות מאוזנות יותר שמכילות יותר מתיקות מאלטית, והגרסאות המרירות יותר- יבשות יותר. גרסאות הנמזגות באמצעות חנקן לרוב יהיו קרמיות יותר, וגרסאות הבקבוק יהיו ללא אותה תחושה קרמית. הטעמים הקלויים יכולים להיות יבשים ודומיי-קפה ועד דומי שוקולד.

הערות

כאשר מבשלה הצעה סטאוט ופורטר, הסטאוט תמיד היה חזק יותר. גרסאות מודרניות מבושלות מכבידה התחלתית נמוכה יותר ולאיו דווקא מייצגים חוזק גבוה יותר מפורטרים. גרסאות מבוקבקות לרוב יציגו אחוז אלכוהול גבוה יותר ויקראו Extra Stout. קיים שונה בין האיזורים באירלנד, בדומה לשוני בביטרים בריטים. סטאוטים בסגנון דאבלין משתמשים בשעורה קלויה, והם נוטים להיות מרירים ויבשים יותר. סטואוטים בסגנון קורק נוטים להיות מתוקים יותר, פחות מרים ובעלי יותר טעמי שוקולד. גרסאות מסחריות של הסגנון כוללות כמעט תמיד שיטת מזיגה בחנקן. על כן, לא צריך לצפת לאותה קרמיות מגרסאות שלא נמזגות בחנקן.

היסטוריה

הסגנון התפתח מהרצון להנות מההצלחה של סגנון הלונדון פורטר, וייצג גרסה גדולה, קרמית וחזקה יותר של הסגנון. גינס החלה לייצר פורטר בשנת 1799, ואת גרסת הסטואט בסביבות 1810. בסוף המאה ה-19, חלה התפצלות בין סגנון הסטואוט האירי ובין סגנון הסטאוט הלונדוני, עם דגש על יותר לתתים קלויים. לאחר מלחמת העולם השניה, החלה גינס להשתמש בשעורה קלויה, בעת שמבשלות בלונדון המשיכו להשתמש בלתת חום. גינס החלה להתשתמש בפתיתי שעורה באמצע המאה ה-20. גרסת המזיה של גינס החלה ב-1959, וגרסאות דומות בפחיות ובקבוקים פותחו בלשהי המאה.

מרכיבים

בגינס משתמשים בשעורה קלויה, פתיתי שעורה ולתת פייל אייל. עם זאת, במבשלות אחרות לאיו דווקא משתמשים בשעורה קלויה, ויכולים להיעזר גם בלתת שוקולד ולתת אחרים. ללא תלות בסוג הלתת, התוצאה נדרשת להיות שחורה. ייתכן כי סטאוטים מ"קורק" קרובים יותר לגרסה הלונדונית המקורית, אך אינם נשלטים על ידי שעורה קלויה.

נתונים טכניים

OG: 1.036 – 1.044
IBUs: 25 – 45 FG: 1.007 – 1.011
SRM: 25 – 40 ABV: 4.0 – 4.5%

דוגמאות מסחריות

Beamish Irish Stout, Guinness Draught, Harpoon Boston Irish Stout, Murphy's Irish Stout, O’Hara’s Irish Stout, Porterhouse Wrasslers 4X