לאגרים צ'כים לרוב מחולקים לפי רמות סוכר (gravity class) ולפי צבע. השמות הצ'כים עבור הקטגוריות הללו הינם světlé (חיוור), polotmavé (ענברי), ו- and tmavé (כהה). רמות הסוכר הינן  výčepní (חבית, 7–10 °P), ležák (לאגר 11–12 °P), ו-speciální (מיוחדים, 13 °P+). פיבו היא כמובן המילה הצ'כית עבור בירה. החלוקה לפי רמות סוכר דומה לחלוקה הגרמנית של  schankbier, vollbier, ו- starkbier, למרות ששם החלוקה נעשית ברמות סוכר שונות. לרוב מתייחסים לבירות צ'כיות לפי רמת הסוכר ההתחלתית שלהן. ישנן צורות שונות של צימוד צבע-סוכרים, לרוב בתוך קטגורית המיוחדים – speciální . מטרת הקטגרויות תחת קטגורית הלאגר הצ'כי הינה לאגד את הלאגרים כך שיהיה קל יותר לשפוט אותם.

לאגרים צ'כים שונים מדומיהם האמריקנים והגרמנים בכך שבזמן שלאגרים גרמנים לרוב יבשים, ללאגרים הצ'כים לפעמים יש ייתרה לא תסיסה בבירה הסופית. השוני הזה מאפשר רמת סיומת גבוהה יותר ולכן גוף כבד יותר וטעמים יותר מורכבים בבירות בעלות אותו חוזק וצבע. לאגרים גרמנים נותים לתסיסה נקיה יותר, בזמן שלאגרים צ'כים תוססים לרוב בטמפ' קרות יותר (7-10 מעלות) לזמנים ארוכים יותר, ועשויות להכיל כמויות קטנות של דיאצטיל שעשויות לתת טעם עגול יותר. שמרי לאגר צ'כים לא תמיד נקיים ויבשים כמו הזנים הגרמנים, מה שמאפשר רמת סוכרים גבוהה יותר בבירות הסופיות.  לרוב, מבשלים לאגרים צ'כים עם תהליכי דיקוקשן (decoction), אפילו עם לתתים מודרנים, בזמן שלאגרים גרמנים מבושלים בשיטות שונות. ההבדלים הללו עוזרים להבין את ההבדלים בעושר, בגוף ובטעם של לאגרים צ'כים.